הדבר הזה הוא אתה

מתוך הצ'נדוגה אופנישד (תרגמה וערכה: נעה צוייג)

לפני שנים רבות, בתקופה הוודית, נחלקו חייו של אדם בהודו לארבע תקופות: התקופה הברהמצ'רית שהוקדשה ללימוד הכתבים המסורתיים ובעיקר את הוודות. תקופת הגריהסטהה כשהאדם הופך לבעל משפחה שחלים עליו חובות העולם (פרנסה, זוגיות, גידול וחינוך ילדים, תמיכה בקהילה במוסדות החינוך ואנשי הדת). אנאפראשטה התקופה בה האדם מתכונן למה שמכונה בסמליות "הפרישה אל היער" לחיי שלווה. בתקופה זו מקדיש עצמו האדם ללימודים והגות. התקופה הרביעית היא סניאסין או פרישות, בה האדם מתנתק מרכוש ומהיצמדות לחומר, חי חיי נדודים, ומקדיש עצמו להתבוננות, ללימוד ולהוראה. לאחר שמילא את החובות שנדרשו ממנו בכל שלב, הוא יסיים את חייו לפי המסורת כאדם משוחרר. החלוקה הוודית לארבע תקופות חיים מבטיחה, כי חייו של אדם יגשימו ייעוד רוחני, תוך שהם נתמכים בעולם החומר.

 

הסיפור הבא מספר על אב הנפגש עם בנו, שאך סיים את חובות הלימוד של התקופה הברהמצ'רית. האב שהגיע לידיעה הרוחנית של התקופה השלישית: האנאפראשטה, מלמד את בנו על היקום: כיצד באמצעות הנראה לעין והנתפס בחושים. ניתן להקיש על הסמוי מן לעין.

 

שוטאקטו בן ה-24, שב לבית אביו אודלקה ארוני, לאחר תקופה ארוכה אותה הקדיש ללימוד הוודות מפי הגורו שלו. הבן מתפאר בידיעת הוודות, שהרי הוא תלמיד מצטיין. האב, המודאג מחוסר הענווה של בנו, אומר לו: "אמנם למדת היטב מתוך מה שביכולתך לשמוע, לראות או לגעת, ואתה מחשיב עצמך כמלומד גדול. אך האם שאלת את עצמך על אותה הידיעה שאותה המלומד שומע למרות שאיננה משמיעה קול, אותה המלומד רואה למרות שהיא בלתי נראית לעין, והוא יודע למרות שהיא בלתי נודעת?"

הבן השיב שמוריו הגדולים לא לימדו אותו זאת ,ומבקש מאביו שילמד אותו את אותה ידיעה. האב מביא שרשרת דוגמאות מן הטבע: באחת חבוי פוטנציאל בלתי נראה לעין, שהוא גרעין של אחדות בתוך הריבוי. במקרה אחר הוא מביא תופעה שבה הנראה לעין נדמה כאחד ויחיד, אך מקורותיו מרובים. העיקרון הוא אחד: החושים תופשים את היקום שמסביבינו, אך ידיעה חושית היא מוגבלת. מתוך הידיעה המבוססת על מה שחושינו קולטים, ניתן להקיש ולהסיק על הבלתי נראה לעין. כל פרק על רזי היקום שמלמד האב את בנו, מסתיים במשפט: "הדבר הזה הוא אתה".

 

הנה אחת הדוגמאות שנותן האב: "כשהדבורים אוספות את הצוף מפרחים שונים, הן מערבבות והופכות אותו לדבש אחיד. הצוף האינדיוידואלי אינו מודע עוד לטיבעו המקורי. הוא אינו אומר לעצמו באתי מפרח הזה או אחר. באופן דומה כל היצורים מאבדים את המודעות לטבע המקורי שלהם. אבל כשהויתם באה אל סופה הם שבים אל טיבעם המקורי. בין אם הם הווים כאריה, נמר, זאב או יתוש, הם חוזרים להיות עצמם מחדש. והדבר הזה שחבוי כמהות בכל, המציאות העליונה, העצמי של כל המתקיים והנמצא, הדבר הזה הוא אתה, שוטאקטו"!

 

עוד מדגים האב לבנו: "כל הנהרות בין אם הם זורמים למזרח ובין אם למערב, נוצרים מהים (השמש מאדה את מי

הים, נוצרים עננים, אלה ממטירים גשמים הממלאים את הנהרות הזורמים לים). כאשר הנחלים נשפכים אל הים הם מאבדים זהותם לחלוטין, ואינם חושבים עצמם: אני הנהר הזה או הנהר הזה. בדומה לכך גם היצורים הקיימים, כשהם הופכים לקיימים אינם זוכרים את מקורם ומאין נשטפו אל ערוץ החיים. והדבר הזה שחבוי כמהות הכל, המציאות העליונה, הדבר הזה הוא אתה, שוטאקטו!"

 

הבן הסקרן ביקש מהאב: "למד אותי עוד את הדבר הזה".

"בעונג", משיב האב, וממשיך: "אם שורשו של עץ גדול ישרט, הוא יפריש שרף אבל לא ימות. אם יוצר חתך בגזע הוא יפריש שרף אבל לא ימות. אם יחתך ענף, הוא יפריש שרף אך לא ימות, אך אם יפגע המוהל של אחד הענפים ימות הענף,אם יפגע המוהל של אחד השורשים, הוא יתיבש וימות, אם יפגע המוהל של הגזע, יתיבש וימות העץ כולו. בדיוק באותו אופן, בני, כשהעצמי נפרד מהגוף, הגוף מת אך העצמי ממשיך לחיות. הדבר הזה שהוא מהות חבויה בכל דבר, המציאות הנשגבת, העצמי של כל המתקיים, הדבר הזה הוא אתה".

 

עוד, ביקש הבן מהאב, וזה שלח אותו להביא פגה (פרי דמוי תאנה) מעץ בניאן עצום מימדים. האב ביקש מבנו לחצות את הפגה, ושאל אותו מה הוא רואה." אני רואה המון זרעים קטנטנים", אמר הבן." כעת חתוך לשניים זרע אחד. מה אתה רואה"? "איני רואה דבר, אבי". אמר לו האב: "המהות הנחבאת של הפגה נראית לך כשום דבר, אך האמן לי בני, מהשום דבר הזה צמח עץ הבניאן העצום הזה. הדבר הזה שהוא המהות הנחבאת בכל, שהוא המציאות הנשגבת, העצמי של כל המתקיים, הדבר הזה הוא אתה, שוטאקטו".

 

"אנא אדוני", ביקש הבן, "ספר לי עוד על נושא זה".

 

"בבקשה", אמר האב,"קח קמצוץ מן המלח הזה והוסף אותו לכוס המים. חזור מחר בבוקר". למחרת, קרא האב לבנו, וביקש ממנו להחזיר לו את קמצוץ המים. חזר שוטאקטו אל הכוס ולא מצא את המלח, שהתמוסס במים. האב הורה לו ללגום מן הנוזל, ושאל אותו לטעם הנוזל. "מלוח" ענה הבן. "שפוך מעט החוצה, ולגום מהאמצע, איזה טעם יש לנוזל?" "מלוח", ענה הבן. "כעת שפוך עוד וטעם מן הקרקעית". "עדין מלוח, אדוני". הבן העיד כי בכל חלק של הנוזל היה טעמו מלוח. "באופן דומה, בני, ייתכן ולא תבחין, שהקיום הטהור נמצא בכל מקום, אבל האמת היא שהוא שם. הקיום הטהור הזה הוא מהות הנמצאת בכל, המציאות העליונה, העצמי של כל הקיים, הדבר הזה הוא אתה, שוטאקטו".

 

אנא, למד אותי עוד, ביקש הבן. והאב המשיך: "דמיין אדם שעיניו כוסו, הוא הובל הרחק מביתו וננטש הרחק. הוא יחפש בחוסר אונים אחר כיוון כשהוא זועק: כיסו את עיני ונטשו אותי כאן. אבל אם מישהו יסיר את הכיסוי מעיניו ויצביע לו על הכיוון הכללי אל ביתו, הוא יוכל להשתמש באינטליגנציה שלו ובסופו של דבר להגיע ליעדו. הוא ישאל את הנקרים על דרכו, ינדוד בין כפר לכפר עד שיגיע בסופו של מסע לכפר שלו ואל ביתו. באופן דומה, אדם שמצא מורה שיכול להצביע לו על הדרך הנכונה אל החופש, ביודעו שהוא על השביל הנכון, ישיג בסופו של דבר הארה. זהו הדבר הקיים כמהות הנמצאת בכל, המציאות העליונה, העצמי של כל הקיים. הדבר הזה הוא אתה, שוטאקטו".

 

בבליוגרפיה:

Max Muler, The Upansads, Dover Publications,1962

Alistair Shearer and Peter Russel, The Upanishads,

Unwin Paperbacks, 1978

 

——————————————————————————————————————————

אופנישד- אוסף של יצירות ספרותיות שחוברו בסוף התקופה הוודית, החל מ-800 לפנה"ס. היצירות מאופינות בחשיבה פילוסופית מטאפיזית, פרי לימוד של חברותות אשר התאספו סביב מורים ומלומדים. מקור השם אופנישד הוא: " לשבת ליד", ליד הגורו. הרעיונות הפילוסופיים מובאים באופנישדות בצורת סיפורים, דיאלוגים ושאלות ותשובות. הצ'נדוגה אופנישד היא אחת מ108 אופנישות קלאסיות.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצים להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי להגיב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *